 |
|
על פי המנהג, יתום אומר קדיש במשך אחד עשר חודש. מכיון שגם עברתי לפני התיבה כשליח ציבור, עשיתי חשבון שאני אומר שבעה קדישים בשחרית. הוסף שלוש פעמים במנחה ופעמיים במעריב והאבל מגיע לתודעה שהקדיש הוא התפילה המרכזית ביהדות.
המעניין הוא, שגם אצל אומות העולם, הקדיש הוא תוית-הזיהוי של היהודי. אלא, שאצל גויים ויהודים שרחוקים מבית הכנסת, האסוסיאציה הברורה היא בין קדיש לבין אבלות. למה תפילה מרכזית שאין בה מלה על מות, מזוהה דווקא עם אבלים? לעילוי נשמת אבי, שהיום שלמו אחד עשר חודש לפטירתו, רציתי לעסוק בתפילת הקדיש משלושה היבטים: תולדות הקדיש, תוכן הקדיש, והחוויה האישית שלי באמירתו.
נתחיל בהיסטוריה. לפי חוקר התפילה אלבוגן, הקדיש במקורו היה סיום: הוא שימש כסיום התפילה, סיום קריאת התורה וסיום לימוד תורה, לאחר הדרשה שהיה החכם מעביר לציבור בימי התלמוד. לדעתו, המעמד האחרון שמנינו היה הראשון—זאת אומרת, הקדיש במקורו נאמר לאחר הדרשה בציבור. מניין לנו דבר זה?
המשנה במסכת סוטה דף מח עמוד א אומרת:
רשב"ג אומר, העיד ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק - אין יום שאין בו קללה. שואלת הגמרא: (מט ע"א) אלא עלמא אמאי קא מקיים? [למה העולם מתקיים, באיזה זכות?] אקדושה דסידרא בזכות ואיהא שמיה רבא דאגדתא.מה זה יהא שמיה רבא דאגדתא? היה נהוג בילדותי, שסיים הרב את דרשתו במילים "ובא לציון גואל" או דברי נחמה דומים. כך היו רבנן דאגדתא, הדרשנים של האגדה בימי התלמוד, מסיימים את דרשתם במשפט יהא שמיה רבא מברך, שפירושו "יהי שמו הגדול מבורך". מכיון שהדרשה בימי האמוראים היתה בארמית, גם משפט זה נוסח בארמית.
איזכור קדום יותר של "יהא שמיה רבא" מצאנו במדרש ספרי דברים: (פיסקא שו)
כי שם ה' אקרא, רבי יוסי אומר מנין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה' המבורך שעונים אחרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד? שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו, ומנין שאין מזמנים אלא בשלשה? שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו. ומנין שעונים אמן אחר המברך? שנאמר הבו גדל לאלהינו. ומנין לאומרים יהא שמו הגדול מבורך שעונים אחריהם לעולם ולעולמי עולמים? שנאמר הבו גדל לאלהינו.לפי מקור זה יהא שמיה רבא היה סוג של ענייה, מה שנקרא באנגליתresponsive reading היינו החזן אומר והציבור עונה. כך היה נהוג בכל הדברים הנזכרים-- ברכו, זימון לאחר האוכל, וכן בתפילות קדושה והלל. על אופי קדיש כענייה אלבוגן לא העיר, אך אני חושב שזאת נקודה חשובה ואולי נחזור אליה. שנית, הנוסח כאן הוא בעברית, ולא בארמית.
מה מקור המשפט "יהא שמה רבא מברך"? אותו משפט נמצא כבר בתנך, בספר דניאל (ב:כ):"ענה דניאל ואמר להוא שמה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא". אבל לא רק משפט זה מן הקדיש נמצא במקרא, אלא גם תחילת הקדיש קרובה למושגים שמצאנו בנביא יחזקאל פרקים לו-לח: "וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים" וכן הלשון "והתגדלתי והתקדשתי"(שם, לח:כג). קידוש שם ה' ביחזקאל קשור עם תבוסת גוג ומגוג, הושבת ישראל על אדמתם, חזון העצמות היבשות, ותחיית המתים—"הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל"(שם, לז:יב). בדומה, מושגי היסוד של הקדיש הם קידוש שם ה' הגדול, מלכות שמים (וימליך מלכותה), משיח (ויקרב משיחיה), ותחיית המתים בנוסח שאומרים לאחר סיום הלימוד ובבית הקברות, "בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחיאה מיתיא" (בעולם שהוא עתיד לחדש ולהחיות את המתים).
בנוסף, ההמנון "יהא שמה רבא מברך" דומה מאוד לענייה של ישראל בבית המקדש כשהיו שומעים ברכה או את השם המפורש מפי כוהן גדול ביום הכיפורים—"והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הפירוש של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זהה למילים "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא". לא רק המשפט יהא שמה רבא קדום, אלא כל החלק הראשון, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" עד "לעילא מכל ברכתא ושירתא", או מה שקוראים חצי קדיש, הוא עתיק מאוד. אלבוגן רוצה להביא ראיה מן השתיקה לקדמותו – מפני שאין כאן שום רמז לחורבן בית המקדש או תפילה לבניינו, משמע שעדיין היה בית המקדש קיים כשחיברו את הקדיש.
לאחר תקופת התלמוד, במסכת סופרים, אנחנו קוראים על אמירת קדיש לאחר קריאת התורה, שגם הוא סיום. ייתכן שהמילים "לעילא מכל ברכתא שירתא תושבחתא ונחמתא" שהובנו כבקשה ששמו של הקב"ה יגדל אפילו יותר, למעלה, (לעילא) מכל מה שאמר הדרשן בשבח הא-ל, נתפסו עכשיו אחרת: יגדל שמו יותר מכל התפילות והתשבחות שרק אמרנו, ולכן אמרו את הקדיש גם בסיומי שלבים של התפילה. אם נכון הדבר, אז המשפט "תתקבל צלותהון ובעותהון"—יתקבלו התפילות והבקשות שלנו—לא נאמר לאחר הדרשה בציבור, אלא נוסף אחר כך.
מסכת סופרים גם מזכיר, שהיו הולכים לבית האבל בשבת לאחר מוסף ומברכים שם ברכה ואומרים את הקדיש. ייתכן שבבית האבל נוסף המשפט "יהא שלמא רבא מן שמיא", וכן את התרגום של משפט זה בעברית, עושה שלום במרומיו. יוצא, שמבחינת ההתפתחות ההיסטורית, הקדיש צמח מן הגרעין הבסיסי הקצר לצורת הקדיש השלם, והשם 'חצי-קדיש' הוא באמת לא חצי מן השלם אלא הצורה המקורית.
בכל זאת, שחזורו של אלבוגן לא היה נוח לי, כי מסכת סופרים גם מזכירה את הקדיש לפני ברכו וקדיש זה הוא בהחלט פתיחה ולא סיום. לכן שמחתי למצוא בספרו של פרופ' ישראל תא שמע, מנהג אשכנז הקדום, שאכן הוא חושב שקדיש היה ההקדמה לברכו את ה' המבורך. לכן ייתכן שקדיש בתפילה בא בתורת הקדמה וקדיש של רבנן דאגדתא בא כסיום ואין האחד נגזר מחבירו. ואם תשאלו, למה לא לראות את הקדיש לפני ברכו גם כסיום—סיום של פסוקי דזמרא?
 |
הצגתי את הסברה שקדיש במקורו שימש תפילה של סיום: תחילה כסיום הלימוד, אחר כך כסיום לחלקים שונים של התפילה. כנגד דעה זאת, מצאנו את דעתו של פרופ' תא שמע, שקדיש היה דווקא מבוא לתפילת ברכו. העירו מספר מתפללים, כי גם את הקדיש לפני ברכו ניתן להבין כקדיש של סיום לאחר אמירת פסוקי דזמרה. ובאמת, המעיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן נד, מוצא:
המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ויש מי שאומר שלצרכי צבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה, מותר להפסיק. הגה: ...ולאחר כך כשחוזרין להתפלל יאמר הש"צ מקצת פסוקי דזמרה ויאמר קדיש עליהם, כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהילה שלפניו. ולכן מתחילין ערבית בלא קדיש (כל בו). [כלומר, מפני שאין אומרים פסוקים בתחילת מעריב, לכן אין לומר קדיש]ואכן מדברי הרמ"א "ויאמר קדיש עליהם" נראה שהקדיש נתפס כסיום לפסוקי דזמרה, לכן אם הפסיק תפילתו צריך לחזור ולומר כמה פסוקים לפני הקדיש. סברא זאת הולמת את מבנה התפילה היום וכפי שהיא היתה בימי הרמ"א, אך לא תמיד כך היו פני הדברים. נראה איך הרמב"ם מתאר את סדר התפילה בימיו:
סדר תפלות הציבור כך הוא: בשחר כל העם יושבים ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא בכל כחן, ועונין אמן בסוף קדיש, ואחר כך אומר ברכו את יי' המבורך והם עונים ברוך יי' המבורך לעולם ועד, ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל. (משנה תורה, הלכות תפילה, ט, ה)לפי הרמב"ם החזן פותח את תפילת הציבור באמירת קדיש, ומיד לאחריה שליח ציבור אומר "ברכו". ואיפה מקומם של פסוקי דזמרה? את פסוקי דזמרה הביא הרמב"ם בפרק הקודם, במסגרת ברכות השחר הנאמרות על ידי כל יחיד ויחיד:
ושבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום ויום מתהלה לדוד עד סוף הספר, וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם ותקנו ברכה לפני הזמירות והיא ברוך שאמר וברכה לאחריהם והוא ישתבח, ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע.לדעת הרמב"ם אין פסוקי דזמרה חלק מתפילת הציבור, אלא הם חלק מברכות השחר של היחיד. לכן לא הזכיר רמב"ם את הקדיש כאן, כי הוא אינו שייך לפסוקי דזמרה, אלא לתפילת ברכו ולתפילת הציבור.
נפנה עתה לעיקר הקדיש שהוא המשפט המרכזי "יהא שמיה רבא מברך". במדרש ספרי דברים נאמר, "מנין לאומרים יהא שמו הגדול מבורך שעונים אחריהם לעולם ולעולמי עולמים? שנאמר הבו גדל לא-להינו." מכאן נראה שהמשפט עצמו נחלק לשניים, קריאה של החזן וענייה של הציבור. הקדיש היא תפילה בצורת קריאה וענייה (responsive reading): החזן מזמין את הציבור לשבח את שמו של הקב"ה במילים "יהא שמיה רבא מברך" והציבור עונה "לעלם ולעלמי עלמיא". גם "ברכו את ה' המבורך" בנוי כך: החזן מזמין את הציבור בציווי "ברכו את ה' " והם משיבים "ברוך ה' המבורך לעולם ועד".
היום אין אנחנו נוהגים כמנהג הספרי באמירת "יהא שמיה", אלא כל אחד אומר את כל המשפט. השאלה היא, עד היכן לומר? בשולחן ערוך ( אורח חיים סימן נו) נאמר:
העונים עד לעלמי עלמיא בלבד טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברךעל כך מעיר המשנה ברורה:
משמע בבית יוסף דצריך לומר כל הנוסח של יתברך עד דאמירן בעלמא כ"ח [28] תיבות ועיין במגן אברהם שמסיק דמנהג קדמונים עיקר שלא לומר רק עד יתברך ומשם והלאה ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ושומע כעונה. ובביאור הגר"א כתב שלא לומר רק עד תיבת עלמיא בלבד.בימינו מצאנו מעין כל שלושת המנהגים: לומר את כל המשפט עד עלמיא; להוסיף את המלה יתברך; אצל מזרחיים יש שמוסיפים לומר עד "בריך הוא".
פירוש האמירה בעברית, יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, אין בו שום קושי. בכל זאת, התוספות בברכות העירו, שמצאו פירוש מקורי במחזור ויטרי, סידור תפילה מזמנו של רש"י:
יהא שמי"ה-- שם יה-- רבא, כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם; ו"מבורך לעולם" הוי תפלה אחרת כלומ' ומבורך לעולם הבא. וזה לא נראה מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול מבורך [זהו נוסח מעורב ארמית ועברית] משמע דתפלה אחת היא ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך.
ייתכן שפירוש זה של מחזור ויטרי רומז לדברים בתורת הנסתר, הנוגעים לשמו של הקב"ה, בדומה לפירושים שניתנו לתפילה "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
מהעמוד המרכזי של הקדיש, נעבור לפתיחתו. רוב העולם אומר "בעלמא די ברא כרעותיה". הרב סולובייציק היה נוהג לומר (כך שמעתי אותו בשעת תפילה), "בעלמא די ברא, כּרעותיה", בכ"ף דגושה. פירוש המילים בדרך המקובלת היא, "יתגדל ויתקדש שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו". אבל הרב פירש, "יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שהוא ברא—כרצונו". היינו יגדל שמו כרצונו, ואין 'כרצונו' מוסב על בריאת העולם אלא על קידוש שמו. הצדקה לדברי הרב מצאתי אחרי שנים, בתפילה שאומרים כשמוציאים את ספר התורה מן הארון בשבת: יתגדל ויתקדש שמו של מלך מלכי המלכים בעולמות שברא, כרצונו וכרצון יראיו. כאן ברור שלא העולמות נבראו כרצון יראיו, אלא "כרצונו וכרצון יראיו" מוסב על המילים יתגדל ויתקדש. ההמשך, "וימליך מלכותה בחייכון וביומיכון" פירושו, ותמלוך מלכותו בחייכם ובימיכם, ולכן אין להפסיק (כפי שאנחנו עושים) לאחר המילים וימליך מלכותה, אלא לאומרן ברצף.
ובאשר למילים יתגדל ויתקדש—איך לומר, יתגדֵל או יתגדַל? מכיון שהתפילה נתקנה בארמית, ההיגוי הארמי לצורה זאת הוא עם פת"ח. בעולם הישיבות אומרים יתגדֵל ויתקדֵש, כפי הכרעת המשנה ברורה, כנראה מפני הסברה ששתי מילים אלה הן בעברית. אבל גם בעברית תיתכן צורות אלה בפת"ח (כגון "ואתנפַּל לפני ה' "), ואם בנוסח עברי מדובר, היו צריכים לומר גם יתברֵך וישתבח ויתפאֵר ויתרומֵם ויתנשא, ואין זה המנהג.
זכריה גמליאל העיר לי כי לא הכיר קדיש יתום בתימן או בעדת התימנים עד שבא במגע עם אשכנזים. נצטט את אלבוגן, היסטוריון התפילה, שכתב: "דינים מחייבים על כך אין אתה מוצא אף באחד מקובצי ההלכה הקדומים, לרבות השולחן ערוך. ואולם מה שנשאר רשות מבחינת ההלכה נתקדש על ידי הרגש הדתי. קדיש יתום נעשה אחד המנהגים הנפוצים ביותר בישראל." ואכן המעיין בסימנים הרבים בשולחן ערוך, סוף יורה דעה, הלכות אבילות ימצא הערה אחת של הרמ"א בנוגע לקדיש: על דברי המחבר שכתב, שאין חובה להודיע לאדם על מות קרובו, ואפילו מדובר באביו ואמו (סי' תב, ס"ק יב), העיר רמ"א: "מכל מקום בנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמר קדיש."
אם כן, מנין המנהג האוניברסלי, הידוע גם לאומות העולם, שיהודי אומר קדיש על הוריו?
ספרי המחקר מביאים מדרש אגדה שמספר על רבי עקיבה, שגאל מת אחד מדינה של גיהינום ע"י זה שהעמיד את בנו של המת "לפני הקהל ואמר ברכו, והם ענו אחריו ברוך ה' המבורך." סיפור זה מובא במקורות רבים, ביניהם במחזור ויטרי, חיבור הלכתי וגם סידור תפילה שנכתב על יד תלמיד-חבר של רש"י, רבי שמחה בן שמואל, שחי בצרפת ונפטר לפני שנת 1105. את הסוד הזה למד רבי עקיבא מן המת עצמו, ששמע על כך ממלאכי החבלה הממונים עליו. אלו אמרו לו, "אלמלי היה לו לעני זה בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך, והם עונים אחריו יהא שמיה רבא מברך, מיד מתירין אותו מן הפורענות".
מדרשים אחרים מביאים את העיקרון של הצלת האב שנפטר ע"י תפילה ומעשים טובים שעושה הבן בעבורו. על סמך עיקרון זה אפשר להבין את תפילות יזכור ו"א-ל מלא" וכן המנהג לתרום לצדקה בהזכרת נשמות.
באותו מדרש על רבי עקיבא מדובר על יתום שאומר ברכו, או שעונים אחריו יהא שמיה רבא, שהוא נוסח הקדיש. מנהג המסתעף מכך הוא מנהג אשכנז קדמון לכבד אבל באמירת חצי קדיש וברכו מיד לאחר העמידה בלחש לפני שהחזן מתחיל בחזרת הש"ץ. המנהג נשתכח לגמרי, אבל חוקר אחד כתב: "המנהג...שהיה קיים בכל קהילות אשכנז נשאר היום רק בקהילות המתפללות כמנהג אלזס" והוא מזכיר שכך ראה גם בבאזל. שימו לב, שמנהג זה יוצר סימטריה בין פתיחת שחרית בחצי קדיש וברכו לסיומו באופן שווה. גם במנהגינו היום, אנחנו מסיימים לאחר "אין כאלוקינו" בקדיש וברכו.
יש עוד מנהג קדום שקושר בין האבל וקדיש ברוח האגדה על רבי עקיבא. אותו מחזור ויטרי וכן הספר אור זרוע, כמאה שנה אחריו (מאה ה-13) מזכירים מנהג קדום להוריד לפני התיבה במוצאי שבת אדם שאין לו אב ואם כדי שיאמר ברכו או קדיש. הם מוסיפים שהדבר מבוסס על כך שהנשמות חוזרות לדין במוצאי שבת ועל כן זו הזדמנות שהיתום יתפלל לעילוי נשמותיהם. לפי מנהג זה נראה, שלא היה האבל עובר לפני התיבה במשך השנה כולה.
מההיבט ההלכתי הטהור, יש פרדוקס בכך, שאמירת קדיש הפך ליסוד מרכזי ביהדות שמקפידים עליו יותר משבת, כשרות וטהרת המשפחה. הרי ראינו שכמעט אין לדבר בסיס בשולחן ערוך ובמקורות ההלכה שקדמו לו. אחרים יאמרו שיש כאן פרדוקס נוסף: תפילה שאין בה מלה על המתים נתפס כתפילת האבלים. אבל מתוך הסקירות הקצרות שלנו בכל שבת למדנו, שהעיון ההיסטורי בהתפתחות התפילות והמנהגים איננו הדרך היחידה להבין אותם. גם התבוננות בצורת הקדיש ומקומו בתפילה יכולה ללמד.
לפי אלבוגן, קדיש התחיל כסיום לימוד התורה, בלי התייחסות לתפילה כלל. אם אנו מסתכלים בתפילה כצורתה היום, הרי שהקדיש הוא גם פותחת את התפילה וגם מסיימת אותה. כפי שראינו, לסימטריה הזאת יש כוח מעבר לכל שיקול הגיוני. מה שהשפיע על מרכזיות הקדיש בתפילותינו הוא עומק משמעותו, צורתו וכן השפעתו על האדם המתפלל. אבל שעובר לפני התיבה כחזן ומזכיר שלוש פעמים בחזרת הש"ץ מחיה מתים אתה, מחיה מתים ברחמים רבים, ונאמן אתה להחיות מתים, בודאי שהוא לוקח דברים אלה ללב בצורה אישית. אע"פ שהוא עצמו איבד קרוב אהוב, הוא מצהיר אמונים ליסוד מרכזי באמונתנו. באותה מידה, האבל מרגיש באמירת קדיש תיקון ונחמה לאובדן ההורה שלו, מפני שדוקא בשעת אבידתו הוא מצהיר אמונים לבורא עולם.
ומכאן ליסוד נוסף שהוא מרכזי בקדיש: המילים האחרונות של הרמ"א הן: הגה: והחי יתן אל לבו דברים של מיתה; ...וגדול השלום שניתן לצדיק, שבשעה שהצדיק נפטר ג' כתות של מלאכים נותנים לו שלום. ואומרים: יבא שלום. ברוח זאת סיום הקדיש של האבל הוא יהא שלמא רבא מן שמיא, עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.
